טראומטיזציה משנית: סימנים, מי בסיכון ומה אפשר לעשות

פורסם ב־
שני אנשים מחזיקים ידיים על שולחן לבן

טראומטיזציה משנית, שנקראת גם טראומה משנית, היא תגובה נפשית לחשיפה חוזרת לסבלם ולחוויות הקשות של אנשים אחרים, גם בלי שהאירוע עצמו קרה לנו. לפעמים לא צריך להיות שם כשהאירוע התרחש כדי לשאת חלק מהכאב שהוא הותיר.

מטפלת שמקשיבה במשך חודשים לסיפורים על פגיעות קשות מגלה שהיא מתקשה להירדם. בן זוג של אישה שחוותה אירוע מטלטל מתחיל להיות דרוך בכל פעם שהיא יוצאת מהבית. עובדת סוציאלית, שבעבר האמינה שהיא מסוגלת לעזור כמעט לכל אדם, מוצאת את עצמה חושדת באנשים ומרגישה שהעולם הפך למקום מסוכן.

איש מהם לא בהכרח חווה בעצמו את האירועים שעליהם שמע. ובכל זאת, משהו בחוויות של האחרים חדר לעולמו הפנימי.

התופעה הזאת עשויה להיות ביטוי של טראומטיזציה משנית (Secondary Traumatic Stress) – תגובת מצוקה המתפתחת בעקבות חשיפה עקיפה לחוויות קשות של אחרים. היא מוכרת במיוחד בקרב אנשי טיפול, אך עשויה להופיע גם אצל בני משפחה, בני זוג, אנשי חינוך, צוותי חירום ואנשים המלווים נפגעים לאורך זמן.

כדי להבין טראומטיזציה משנית, חשוב להבחין בין מצוקה אנושית טבעית לנוכח סבלו של אדם אהוב לבין מצב שבו החשיפה לסבל מתחילה להשפיע באופן מתמשך על השינה, תחושת הביטחון, הרגשות, היחסים והתפקוד.

מה זה טראומטיזציה משנית? הגדרה והסבר פסיכולוגי

טראומטיזציה משנית היא תגובת דחק הקשורה לחשיפה עקיפה לאירועים טראומטיים שחוו אנשים אחרים. היא יכולה להתפתח בעקבות הקשבה חוזרת לתיאורים קשים, עבודה מתמשכת עם נפגעים או מעורבות רגשית עמוקה בחייו של אדם שנפגע.

החשיפה אינה חייבת להיות לאירוע עצמו. לעיתים היא מתרחשת דרך סיפורים, תיאורים מפורטים, תמונות מנטליות או התמודדות יומיומית עם ההשלכות של האירוע על אדם קרוב.

התמונה אינה חייבת להיות זהה לזו של פוסט טראומה. בטראומטיזציה משנית לא תמיד יופיעו תסמינים חודרניים כמו מחשבות ותמונות שחוזרות, ואם הם מופיעים, הם פחות שכיחים. בדרך כלל בולטים יותר שינויים רגשיים וקוגניטיביים, למשל חרדה, תחושה שהעולם פחות בטוח וקושי להאמין באנשים, לצד עוררות יתר, הימנעות וקשיי שינה. עם זאת, לא כל תגובה כזאת מעידה על הפרעה נפשית.

בספרות המקצועית נפוצים כמה שמות לתופעה: טראומטיזציה משנית, טראומה משנית ולעיתים גם פוסט טראומה משנית. כדאי לדייק: טראומטיזציה משנית אינה אבחנה פסיכיאטרית עצמאית במדריך לאבחון ולסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5). במקרים מסוימים, חשיפה עקיפה עשויה לעמוד בתנאי החשיפה הנדרשים לאבחנת הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), אך הדבר תלוי בנסיבות החשיפה ובקיום יתר הקריטריונים.

איך אפשר להיפגע מאירוע שלא חווינו בעצמנו?

כאשר אנחנו מקשיבים לאדם המתאר אירוע קשה, אנחנו לא קולטים רק מידע עובדתי. אנחנו גם מנסים להבין מה הוא הרגיש, לדמיין את מצבו ולחוות משהו מן המשמעות הרגשית של האירוע.

יכולת זו היא חלק מהאמפתיה האנושית. היא מאפשרת לנו להיות קרובים, להבין ולעזור. אולם כאשר החשיפה אינטנסיבית או ממושכת, היא עלולה להעמיס על מערכות ההתמודדות הרגשיות שלנו.

לדוגמה, מטפל ששומע שוב ושוב על אלימות כלפי ילדים עשוי להתחיל לדמיין סכנות גם במצבים יומיומיים שאינם מסוכנים במיוחד. הוא יודע מבחינה רציונלית שרוב האנשים אינם פוגעניים, אבל מבחינה רגשית תחושת הביטחון שלו כבר אינה כפי שהייתה.

ההבדל החשוב הוא בין ידיעה על סבלו של אדם אחר לבין מצב שבו הסבל מתחיל לארגן מחדש את החוויה האישית שלנו.

איך מזהים טראומטיזציה משנית? הסימנים שלא תמיד שמים לב אליהם

טראומטיזציה משנית אינה נראית תמיד כמו משבר דרמטי. לעיתים היא מתפתחת בהדרגה, והשינוי הראשון הוא דווקא בדברים קטנים: פחות סבלנות בבית, קושי להתנתק מהעבודה, חלומות מטרידים או צורך מוגבר לבדוק שהאנשים הקרובים בטוחים.

מחשבות ותמונות שלא מרפות

אדם עשוי להמשיך לחשוב על סיפור ששמע גם שעות לאחר מכן. לעיתים מופיעות תמונות מנטליות לא רצויות, דאגות חוזרות או חלומות הקשורים לתכנים שאליהם נחשף. אלה לאו דווקא זיכרונות של אירוע שחווה בעצמו. הן ייצוגים פנימיים של מה ששמע או ראה.

דריכות ותחושת סכנה

העולם עלול להיתפס כמסוכן יותר. אדם עשוי להגיב בבהלה לרעשים, לדאוג באופן מוגזם לשלומם של בני משפחתו או להרגיש שעליו להיות ערני כל הזמן כדי למנוע אסון.

התרחקות רגשית והימנעות

לפעמים מתפתח רצון להימנע משיחות קשות, ממפגשים חברתיים או ממגע עם רגשות כואבים. מטפל עשוי להרגיש פחות נוכח בחדר הטיפולים, ובן משפחה עלול להתרחק דווקא מהאדם שהוא אוהב ורוצה לעזור לו.

שינויים ביחסים ובתפיסת העולם

חשיפה מתמשכת לפגיעות אנושיות עלולה להשפיע על האמון באנשים, על תחושת הצדק ועל האמונה שאפשר להרגיש בטוחים בקשרים. לעיתים מופיעים ציניות, חשדנות או אובדן תקווה.

עייפות, עצבנות וקשיי ריכוז

העומס הרגשי עשוי להתבטא גם בגוף ובהתנהגות: שינה לא רציפה, מתח שרירי, עייפות, קושי להתרכז, רגישות לגירויים או ירידה ביכולת להכיל את הצרכים של אחרים.

שימו לב: אף אחד מהסימנים הללו אינו ייחודי לטראומטיזציה משנית. הם יכולים להופיע גם בעקבות עומס, חרדה, קשיים בשינה או מצבים נפשיים אחרים. כדי להבין את מקור הקושי, יש להתייחס להקשר שבו הופיע ולמידת הפגיעה בתפקוד.

טראומטיזציה משנית בקרב מטפלים: כשהאמפתיה הופכת למקור של מצוקה

מטפלים נדרשים ליכולת מורכבת: להיות קרובים מספיק לחוויה של המטופל כדי להבין אותה, אך לשמור על מרחב פנימי המאפשר להם לחשוב, לווסת את עצמם ולהמשיך להעניק טיפול.

בעבודה עם נפגעי טראומה, האיזון הזה עשוי להיות מאתגר במיוחד.

מטפלת שמקשיבה לסיפור על פגיעה קשה בילד אוספת פרטים לצורך הערכה קלינית, ולצד זאת עשויה לחוש זעזוע, כעס, חוסר אונים או דאגה עמוקה. רגשות כאלה אינם מעידים על חוסר מקצועיות. השאלה היא מה קורה כאשר החוויות מצטברות ואינן זוכות לעיבוד ולתמיכה מתאימים.

כשהמטפל מתחיל לראות את העולם דרך סיפורי המטופלים

החוקרות ליסה מקאן ולורי פרלמן הציעו בשנת 1990 את המושג טראומטיזציה עקיפה (Vicarious Traumatization), המתאר שינויים אפשריים בתפיסות היסוד של אנשי טיפול בעקבות עבודה עם נפגעי טראומה.

לפי גישה זו, החשיפה לסיפורי פגיעה עלולה לערער הנחות עמוקות הנוגעות לביטחון, אמון, שליטה, אינטימיות וערך עצמי.

למשל, מטפל שעבד שנים עם נפגעי אלימות עשוי למצוא את עצמו מתקשה לתת אמון באנשים חדשים. מטפלת שעוסקת בפגיעות מיניות עלולה להיות דרוכה במיוחד ביחס לביטחון ילדיה.

הקושי אינו בהכרח בכך שהמטפל חושב כל הזמן על אירוע מסוים. לפעמים השינוי עמוק יותר: הוא מתחיל לפרש מצבים רגילים דרך האפשרות שמשהו נורא עלול להתרחש.

האם מטפלים אמפתיים נמצאים בסיכון גבוה יותר?

אמפתיה היא מרכיב מרכזי בטיפול, אך מטפל אמפתי יותר לא ייפגע בהכרח יותר. הסיכון מושפע משילוב של גורמים: עוצמת החשיפה, היקף העבודה, תמיכה מקצועית, תנאי העבודה, היסטוריה אישית ומשאבי ההתמודדות.

מטפל יכול להיות אמפתי מאוד ולשמור על חוסן נפשי טוב, במיוחד כאשר הוא עובד בסביבה המאפשרת הדרכה, שיתוף, גבולות מקצועיים ומנוחה.

לכן מניעת טראומטיזציה משנית מבוססת על פיתוח יכולת להיות בקשר עם כאב מבלי להישאר לבד עם כל מה שהוא מעורר, ולא על הפחתת האמפתיה.

הדרכה מקצועית אינה מותרות

הדרכה טובה מאפשרת למטפל לבחון את התהליך של המטופל, וגם את השפעתו על המטפל עצמו. היא יכולה לסייע בזיהוי תגובות רגשיות, בהבנת תהליכי העברה נגדית ובהבחנה בין מצוקה הנובעת מהעבודה לבין נושאים אישיים שהעבודה מעוררת.

גם ארגון העבודה חשוב: איזון בין מקרים מורכבים, זמן להתייעצות, הפסקות ותנאים המאפשרים עיבוד רגשי. האחריות למניעת טראומטיזציה משנית מוטלת גם על המסגרת שבה המטפל עובד, ולא רק עליו.

טראומטיזציה משנית אצל בני משפחה ובני זוג

כאשר אדם קרוב חווה אירוע קשה, החיים אינם ממשיכים תמיד כפי שהיו. לעיתים משתנים דפוסי השינה, התקשורת, הקרבה והאינטימיות. בני המשפחה עשויים למצוא את עצמם מתמודדים עם השלכות האירוע גם כאשר לא היו נוכחים בו.

חשוב להבחין בין כמה מצבים: בן משפחה יכול לחוות תגובת דחק בעקבות הידיעה על מה שאירע ליקירו, לפתח סימפטומים הקשורים לחשיפה עקיפה, או לחוות עומס טיפולי ומשפחתי מתמשך. לא כל אחד מהמצבים האלה הוא טראומטיזציה משנית במובן הקליני הצר.

בן או בת הזוג שהופכים לשומרי הסף

נניח שאדם חזר משירות צבאי כשהוא מתקשה לישון, נבהל מרעשים וממעט לצאת מהבית. בת זוגו מנסה לעזור: היא נמנעת מהזמנת חברים, בודקת מראש אילו מקומות עלולים להציף אותו ומקשיבה שוב ושוב לחוויות קשות.

בהדרגה, היא עצמה מתחילה להרגיש דרוכה. היא חוששת להשאיר אותו לבד, מתקשה להירגע גם כשהכול שקט, ומרגישה אשמה כשהיא רוצה לצאת וליהנות.

חלק מהקושי עשוי להיות קשור לחשיפה העקיפה לחוויותיו, וחלקו לעומס ולשינויים במערכת היחסים. ההבחנה הזאת חשובה, משום שהיא מאפשרת להתאים את סוג העזרה לצורך האמיתי.

כשהתפקיד של בן המשפחה משתלט על הזהות

אחד התהליכים המורכבים הוא המעבר מלהיות בן זוג, הורה או אח – להיות בעיקר האדם שאחראי לכך שהאחר לא יתפרק.

אדם עשוי להרגיש שאסור לו לכעוס, להתעייף או לבקש משהו לעצמו, משום שהאדם הקרוב כבר עובר מספיק. כך נוצר לעיתים מעגל של אשמה, ויתור עצמי ושחיקה.

מנקודת מבט מערכתית, חשוב להבין שהקושי אינו מתקיים רק בתוך אדם אחד. בני המשפחה משפיעים זה על זה, ולעיתים נוצרים דפוסי התמודדות שמקלים בטווח הקצר אך מצמצמים בהדרגה את החופש של כולם.

עזרה מקצועית יכולה לכלול גם הבנה של הקשיים שחווה האדם שנפגע, וגם עבודה עם בני המשפחה על תקשורת, גבולות, חלוקת אחריות ושיקום תחושת הביטחון בקשר.

מה ההבדל בין טראומטיזציה משנית, שחיקה ותשישות חמלה?

המושגים האלה מופיעים לעיתים כאילו היו שמות שונים לאותה תופעה. בפועל, יש ביניהם הבדלים חשובים, אף שהם עשויים להופיע יחד.

מושג מה מאפיין אותו?
טראומטיזציה משנית תגובות דחק הקשורות לחשיפה עקיפה לחוויות טראומטיות של אחרים, כגון מחשבות חודרניות, דריכות והימנעות.
טראומטיזציה עקיפה שינויים מצטברים בתפיסת העולם, באמון, בתחושת הביטחון ובאמונות על העצמי ועל אחרים.
שחיקה (Burnout) תשישות, ריחוק נפשי וירידה בתחושת המסוגלות בהקשר של לחץ תעסוקתי מתמשך. אינה מחייבת חשיפה לסיפורים טראומטיים.
תשישות חמלה (Compassion Fatigue) מונח המתאר מחיר רגשי של עיסוק מתמשך בסבלם של אחרים. הגדרתו משתנה בין מקורות ולעיתים הוא כולל בתוכו גם טראומטיזציה משנית.

לדוגמה, מטפל שעובד שעות ארוכות ללא מנוחה עשוי לחוות שחיקה גם אם אינו מטפל בנפגעי טראומה. לעומתו, מטפלת שנחשפת שוב ושוב לתיאורים קשים ומפתחת חלומות מטרידים ודריכות עשויה לחוות טראומטיזציה משנית גם אם היא מרוצה ממקום עבודתה.

לעיתים שני התהליכים מתרחשים במקביל, ולכן כדאי להבין את מכלול הגורמים למצוקה ולא להסתפק בתווית אחת.

אצל אנשי חינוך הקושי עשוי להיראות אחרת, ועל כך אפשר לקרוא במאמר שחיקה נפשית של מורים חדשים.

מה אפשר לעשות? דרכים מעשיות להתמודדות עם טראומטיזציה משנית

ההתמודדות מתחילה בהכרה בכך שגם לאדם שמקשיב, מטפל או תומך יש גבול ליכולת לשאת עומס רגשי, עוד לפני טכניקת הרפיה או ניסיון לחשוב בצורה חיובית.

1. לזהות מה בדיוק מעורר את המצוקה

במקום להסתפק בתחושה כללית של הצפה, כדאי לשאול: האם הקושי מופיע אחרי שיחות מסוימות? האם הוא קשור לתיאורים קשים, לאחריות שאני מרגיש כלפי האחר, או לחשש שאסון דומה יקרה לי או למשפחתי?

זיהוי מקור המצוקה מסייע להבחין בין חשיפה לתוכן טראומטי, עומס תפקודי, דאגה לאדם קרוב ותגובות הנוגעות לחוויות אישיות.

2. ליצור גבולות שאינם מבטלים את הקרבה

גבולות אינם חייבים להיות התרחקות רגשית. בן משפחה יכול לומר שהוא רוצה להקשיב, אך זקוק להפסקה. מטפל יכול להקדיש זמן לעיבוד מקצועי מבלי להמשיך לעסוק בתכנים הקשים לאורך כל שעות היום.

המטרה היא להחזיר לאדם מידה של בחירה לגבי הזמן, המקום והאופן שבהם הוא פוגש את הכאב, ולא להפסיק להרגיש.

3. להשתמש בכלים לוויסות רגשי

כאשר הגוף נשאר במצב של דריכות, אפשר להיעזר בנשימה איטית ונוחה, בתנועה גופנית, בהתמקדות בחושים או בתרגילי קרקוע.

תרגיל פשוט הוא לעצור לרגע, להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה, לזהות כמה פרטים בסביבה ולשים לב לנשימה מבלי לנסות לשנות אותה בכוח.

התרגיל אינו פותר את הגורמים למצוקה, אך עשוי לעזור לחזור לקשב להווה ולהפחית הצפה רגעית. אם התמקדות בגוף מגבירה מצוקה, אפשר לבחור בעוגן חיצוני כמו התבוננות בחפצים או הליכה קצרה.

4. לא להישאר לבד עם התכנים הקשים

שיחה עם אדם מתאים יכולה לסייע לעבד את החוויה ולהחזיר פרופורציות. עבור מטפלים, הדרכה מקצועית והתייעצות עם עמיתים הן משאבים חשובים. עבור בני משפחה, תמיכה אישית או קבוצתית יכולה לאפשר מקום שבו אינם צריכים להיות תמיד החזקים והמתפקדים.

כאשר מדובר באנשי מקצוע, חשוב להקפיד על סודיות ועל הימנעות מחשיפת פרטים מזהים של מטופלים מחוץ למסגרות המורשות לכך.

5. להחזיר לחיים גם חוויות שאינן קשורות לסבל

חשיפה מתמשכת למצוקה יכולה לצמצם את טווח החוויות הרגשיות. לכן חשוב לשמור על קשרים חברתיים, פעילות גופנית, עניין, יצירה, טבע, משחק ומקורות של הנאה ומשמעות.

אלה יותר מאמצעים להסחת דעת: הם מאפשרים לחוויה הנפשית לכלול שוב גם ביטחון, קרבה, הנאה ותחושת מסוגלות.

גם מי שתומך באחרים זקוק לפעמים לתמיכה

אם אתם מלווים אדם שחווה אירועים קשים, או עובדים במקצוע טיפולי ומרגישים שהעומס הרגשי ממשיך אתכם גם מחוץ לעבודה, כדאי לתת מקום גם לחוויה שלכם.

במרכז רימון אפשר לקבל סיוע באיתור מטפל או מטפלת מתאימים להתמודדות עם מצוקה רגשית, עומס מתמשך והשפעות של חשיפה עקיפה לחוויות קשות.

רוצים התייעצות והכוונה ראשונית?

שלחו הודעה בווטסאפהתקשרו 079-5800085השאירו פרטים בטופס

איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בטראומטיזציה משנית?

כאשר התגובות נמשכות, פוגעות בתפקוד או גורמות למצוקה משמעותית, טיפול מקצועי עשוי לעזור להבין את התהליך ולפתח דרכי התמודדות מותאמות.

טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT)

גישה זו יכולה לסייע בזיהוי מחשבות ואמונות שהשתנו בעקבות החשיפה, כגון "אי אפשר לסמוך על אף אחד" או "אם לא אהיה ערני כל הזמן, משהו נורא יקרה". העבודה כוללת בחינה של דפוסי חשיבה, התמודדות עם הימנעות ופיתוח כלים לוויסות רגשי ולהתנהגות גמישה יותר.

טיפול פסיכודינמי

טיפול דינמי עשוי להתמקד במשמעות האישית של החשיפה לסבל, בתחושות אחריות ואשמה, בקונפליקטים בין הצורך לעזור לבין הצורך להגן על העצמי ובחוויות מוקדמות שהמפגש עם מצוקת האחר מעורר.

עבור אנשי טיפול, אפשר גם לחקור את האופן שבו התכנים הטיפוליים משפיעים על יחסים, גבולות ועל תפיסת הזהות המקצועית.

גישות מבוססות קשיבות, קבלה וחמלה

גישות כמו טיפול בקבלה ומחויבות (ACT) וכלים של חמלה עצמית עשויים לסייע לאדם להכיר במצוקה מבלי להיאבק בכל מחשבה או רגש, ולבחור פעולות בהתאם לערכיו ולצרכיו.

המטרה היא לפתח יכולת לשאת רגשות מורכבים מבלי שהם ישתלטו על החיים, ולא להגיע לאדישות כלפי כאבם של אחרים.

טיפול זוגי או משפחתי

כאשר המצוקה משפיעה על מערכת היחסים, טיפול זוגי או משפחתי יכול לסייע להבין את דפוסי התקשורת שנוצרו, לחלק מחדש אחריות ולשקם קרבה שאינה מבוססת רק על דאגה וטיפול באדם שנפגע.

בחירת הגישה תלויה בהערכה מקצועית. כאשר קיימים סימפטומים משמעותיים של הפרעת דחק, יש לבדוק גם אם נדרש טיפול ייעודי המבוסס על אבחנה מתאימה. אפשר לקרוא בנפרד על טיפול EMDR (עיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) ועל מקומו בטיפול בהפרעות הקשורות לאירועים טראומטיים.

שאלון טראומטיזציה משנית: האם אפשר לבדוק אם יש לי את התופעה?

קיימים שאלוני הערכה המשמשים במחקר ובעבודה מקצועית לזיהוי מצוקה הקשורה לחשיפה עקיפה לטראומה.

אחד הכלים המוכרים הוא Secondary Traumatic Stress Scale (STSS), שפיתחו Bride ועמיתיו בשנת 2004. השאלון כולל 17 פריטים העוסקים בתגובות כגון מחשבות חודרניות, הימנעות ועוררות, בהקשר של עבודה עם אנשים שחוו אירועים טראומטיים.

כלי נוסף הוא Professional Quality of Life Scale (ProQOL), המתייחס לשלושה ממדים: סיפוק מחמלה, שחיקה ודחק טראומטי משני.

השאלונים עשויים לסייע בזיהוי דפוסים ובמעקב אחר שינויים, אך הם אינם תחליף לאבחון מקצועי. כלי שפותח עבור אנשי מקצוע אינו בהכרח מתאים באותה מידה לבני משפחה.

שאלות להתבוננות עצמית

לפני פנייה להערכה מקצועית, אפשר לשאול את עצמכם:

  • האם אני ממשיך לחשוב על חוויות קשות של אחרים גם כשאני מנסה לנוח?
  • האם תחושת הביטחון שלי השתנתה מאז שהתחלתי להיחשף לסיפורים הללו?
  • האם אני נמנע משיחות, מצבים או אנשים המזכירים לי את התכנים הקשים?
  • האם השינה, הסבלנות או הריכוז שלי נפגעו?
  • האם אני מרגיש שאני אחראי לשלומם של אחרים במידה שאינה מאפשרת לי לדאוג גם לעצמי?
  • האם קשה לי להרגיש הנאה, קרבה או רגיעה כפי שהרגשתי בעבר?

אלה שאלות להרהור עצמי ולא שאלון מאומת או כלי אבחוני. אם כמה מהשאלות מעוררות הזדהות, ובמיוחד אם חל שינוי מתמשך בתפקוד, כדאי לשוחח עם איש מקצוע.

כשהתסמינים דומים לאלה של פוסט טראומה, אפשר לקרוא על תסמיני פוסט טראומה. באתר יש גם שאלון תסמיני טראומה (PDS ו־CPSS), שמיועד לטראומה ישירה ואינו בודק טראומטיזציה משנית.

מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?

לא כל מצוקה בעקבות חשיפה לסיפור קשה מחייבת טיפול. לעיתים תגובה רגשית חזקה היא חלק טבעי מהמפגש עם סבל אנושי, והיא נחלשת בעזרת מנוחה, תמיכה ועיבוד.

כדאי לשקול פנייה לעזרה כאשר המצוקה נמשכת, מחמירה או משפיעה על השינה, העבודה, הקשרים האישיים או תחושת הביטחון. גם תחושה מתמשכת של חוסר אונים, התרחקות רגשית או קושי להציב גבולות יכולה להיות סיבה מספקת להתייעצות.

עבור אנשי טיפול, פנייה להדרכה או לטיפול אישי אינה מעידה על כישלון מקצועי. היא יכולה להיות חלק מהאחריות לשמירה על איכות הטיפול ועל הבריאות הנפשית של המטפל.

במקרה של מצוקה חריפה, סכנה עצמית או קושי משמעותי לשמור על בטיחות, יש לפנות לעזרה דחופה ולא להסתפק בהמלצות כלליות להתמודדות.

שאלות נפוצות על טראומטיזציה משנית

האם טראומטיזציה משנית יכולה להתפתח גם בלי שנחשפתי לאירוע עצמו?

כן. חשיפה עקיפה לסיפורים ולתיאורים קשים עשויה לעורר תגובות דחק, במיוחד כאשר היא חוזרת ונמשכת. עם זאת, לא כל חשיפה עקיפה עומדת בקריטריונים של אבחנה פסיכיאטרית.

מה ההבדל בין טראומה משנית לטראומטיזציה משנית?

בפועל מדובר בשני שמות לאותה תופעה. טראומטיזציה משנית הוא המונח הנפוץ בקרב אנשי מקצוע, וטראומה משנית היא הניסוח הקצר יותר שמופיע בשיח היומיומי ובחיפושים באינטרנט.

האם טראומטיזציה משנית היא סוג של פוסט טראומה?

המושגים קשורים אך אינם זהים. טראומטיזציה משנית מתארת תגובות בעקבות חשיפה עקיפה לחוויות של אחרים. PTSD היא אבחנה מוגדרת המחייבת עמידה בקריטריונים מסוימים, לרבות סוג החשיפה, התסמינים, משכם והשפעתם על התפקוד.

האם רק פסיכולוגים ועובדים סוציאליים עלולים לחוות טראומטיזציה משנית?

לא. גם אנשי רפואה, צוותי חירום, אנשי חינוך, מתנדבים ובני משפחה עשויים לחוות מצוקה הקשורה לחשיפה עקיפה לאירועים קשים.

האם אפשר למנוע טראומטיזציה משנית?

לא ניתן להבטיח מניעה מוחלטת, אך הדרכה מקצועית, תמיכה חברתית, עומס עבודה מותאם, גבולות ויכולת לזהות סימני מצוקה עשויים להפחית סיכון ולסייע בהתמודדות מוקדמת.

האם טראומטיזציה משנית יכולה לחלוף?

בהחלט ייתכן שתגובות המצוקה יפחתו, במיוחד כאשר מזהים את מקורן ומקבלים תמיכה מתאימה. במקרים אחרים נדרש תהליך טיפולי ממושך יותר. משך ההתמודדות משתנה מאדם לאדם.

האם בן משפחה יכול לפתח טראומטיזציה משנית גם אם האדם שנפגע אינו מספר לו מה קרה?

בן משפחה יכול לחוות מצוקה משמעותית גם בלי לשמוע תיאורים מפורטים, למשל בעקבות שינויים בהתנהגות האדם הקרוב או עומס הטיפול בו. עם זאת, מצוקה כזאת אינה בהכרח טראומטיזציה משנית, וחשוב לברר את מקורותיה.

אפשר להיות קרובים לכאב של האחר בלי לאבד את עצמנו

טראומטיזציה משנית מזכירה לנו שהמפגש האנושי אינו חד־כיווני. כאשר אנחנו מקשיבים לסבלו של אדם אחר, מלווים אותו או מטפלים בו, החוויה עשויה להשפיע גם עלינו.

אבל השפעה אינה בהכרח פגיעה, ואמפתיה אינה חייבת להוביל לשחיקה או למצוקה מתמשכת.

היכולת להיות נוכחים לצד אדם במצוקה, ובו בזמן להכיר בצרכים ובגבולות שלנו, היא חלק חשוב מקשר מיטיב – הן במרחב הטיפולי והן בתוך המשפחה.

לפעמים דווקא ההכרה בכך שגם האדם התומך זקוק לתמיכה מאפשרת לקשר להמשיך להיות מקור של ביטחון, קרבה ותקווה. טראומטיזציה משנית אפשר לזהות, לדבר עליה ולהקל עליה.

מי שרוצה להכיר גם את הצד השני של ההתמודדות עם חוויות קשות יכול לקרוא על צמיחה פוסט־טראומטית.

מחפשים תמיכה או ליווי מקצועי?

אם אתם מרגישים שההתמודדות עם מצוקתו של אדם קרוב או החשיפה המתמשכת לסיפורים קשים גובה מכם מחיר נפשי, אין צורך להמתין עד שהקושי יחמיר.

אם טראומטיזציה משנית משפיעה על חייכם, מרכז רימון מסייע באיתור אנשי טיפול מתאימים לצרכים האישיים שלכם. אפשר לפנות להתייעצות ראשונית ולבחון יחד איזה סוג של ליווי עשוי להתאים.

רוצים לשוחח על ליווי מתאים?

שלחו הודעה בווטסאפהתקשרו 079-5800085השאירו פרטים בטופס

מקורות מקצועיים והרחבה

  • McCann, I. L., & Pearlman, L. A. (1990). Vicarious traumatization: A framework for understanding the psychological effects of working with victims. Journal of Traumatic Stress, 3, 131–149.
  • Figley, C. R. (Ed.). (1995). Compassion Fatigue: Coping with Secondary Traumatic Stress Disorder in Those Who Treat the Traumatized. Brunner/Mazel.
  • Bride, B. E., Robinson, M. M., Yegidis, B., & Figley, C. R. (2004). Development and validation of the Secondary Traumatic Stress Scale. Research on Social Work Practice, 14(1), 27–35.
  • Stamm, B. H. (2010). The Concise ProQOL Manual (2nd ed.). ProQOL.org.
  • American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.).

המידע במאמר מיועד להרחבת הידע ואינו מהווה אבחון או תחליף לייעוץ מקצועי המותאם למצבו של האדם.


נבדק ואושר קלינית על ידי , עובד סוציאלי קליני (MSW), פסיכותרפיסט ומדריך בפסיכותרפיה, מייסד ומנהל מרכז רימון, מדריך ומטפל מוסמך ב-CBT ו-EMDR, בעל ניסיון קליני של מעל 20 שנה.