ילדים באומנה: להבין את הילד ולבנות אמון | מרכז רימון

פורסם ב־

ילד שמגיע למשפחת אומנה אינו מגיע רק עם תיק בגדים. הוא מביא איתו קשרים, זיכרונות, הרגלים, שאלות שלא תמיד יש להן תשובה, ולעיתים גם חוויות של אובדן, פחד או פגיעה. גם כאשר הבית החדש מיטיב ומגן, המעבר עצמו עשוי להיות מטלטל. כיצד מסייעים לילד להרגיש שייך בלי למחוק את עברו? מדוע דווקא רגעים של קרבה עלולים לעורר הסתגרות או כעס? ואיך מציבים גבולות בלי להחריף תחושה של דחייה?

מדריך זה מיועד להורים אומנים, לבני משפחותיהם ולאנשי מקצוע המלווים ילדים באומנה. הוא משלב ידע התפתחותי, הבנה של טראומה והתקשרות וכלים מעשיים להורות רגישה ובטוחה. חשוב לזכור: ילדים באומנה שונים מאוד זה מזה; אין דפוס רגשי אחד שמתאר את כולם, ומצוקה אינה גזירת גורל.

מהי אומנה, ובמה היא שונה מאימוץ?

אומנה היא מסגרת משפחתית שבה ילד גדל, לתקופה מסוימת, מחוץ לבית הוריו, לאחר החלטה של הגורם המוסמך. בישראל מוסדרת האומנה בחוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016. תפקידה לספק בית בטוח, יציב ומיטיב, לצד תוכנית טיפולית המותאמת לילד. יש מסלולי אומנה שונים, ובהם אומנה אצל קרובי משפחה, אומנה במצבי חירום ומסגרות המותאמות לצרכים טיפוליים מורכבים.

בשונה מאימוץ, אומנה אינה מנתקת כשלעצמה את הקשר המשפטי להורי הילד. ההורים הביולוגיים ממשיכים בדרך כלל להיות אפוטרופסיו, אלא אם נקבע אחרת. קשר עם משפחת המוצא, מועדי מפגשים והחלטות בענייני טיפול נקבעים לפי הנסיבות, טובת הילד ותוכנית הגורמים המוסמכים. אומנה עשויה להימשך זמן קצר או שנים; אין להבטיח לילד מראש תוצאה משפטית שאינה ודאית.

למידע מעודכן על נהלים וזכויות מומלץ להיעזר בשירות ילדים ומשפחות אומנה במשרד הרווחה ובפורטל אומנה באתר כל זכות.

מה עובר על ילד שמגיע למשפחת אומנה?

אחד הדברים החשובים להבנה הוא שילד יכול להרגיש הקלה וביטחון בבית החדש, ובאותה עת עצב, כעס, געגוע או אשמה. רגשות מנוגדים אינם סותרים זה את זה. גם אם היציאה מבית המוצא נועדה להגן עליו, היא עלולה להיחוות כאובדן של אנשים, קולות, שפה, קהילה, אחים, חפצים ותחושת מוכרות.

אובדן שאינו תמיד נראה לעין

מבוגרים נוטים לשים לב למה שהשתפר: חדר משלו, אוכל סדיר, מבוגר זמין. הילד עשוי להתאבל דווקא על הדברים שנותרו מאחור, גם אם היו כרוכים בקושי. לפעמים הוא מתגעגע להורה שאינו מסוגל לספק לו טיפול בטוח. אין בכך סתירה או כפיות טובה. תחושות כאלה עשויות להתעורר במיוחד בחגים, בימי הולדת, במעבר כיתה או אחרי ביקור משפחתי.

למה קשה לפעמים לבטוח גם במבוגר מיטיב?

לפי תיאוריית ההתקשרות, ילדים לומדים בהדרגה מתוך קשרים קרובים מה אפשר לצפות מאחרים בעת מצוקה. כשהטיפול בעבר היה לא צפוי, לא זמין או מפחיד, ילד עשוי לפתח דרכי התמודדות שנועדו לצמצם פגיעוּת: להיראות עצמאי במיוחד, להיצמד למבוגר, לנסות לשלוט בכל פרט או לבדוק שוב ושוב אם הוא ימשיך להיות שם. אלה אפשרויות להבנת התנהגות, ולא אבחנות.

הורה אומן יכול לחוש: "אנחנו עושים הכול בשבילו, אז למה הוא לא נותן לנו להתקרב?" לעיתים הקרבה עצמה מעוררת געגוע, חשש מאכזבה או פחד מפרידה נוספת. בניית אמון אינה מבחן שהילד צריך לעבור; זו התנסות חוזרת שבה המבוגר נשאר קשוב, אמין ובעל גבולות.

טראומה, עוררות וויסות רגשי

חלק מהילדים באומנה חוו הזנחה, אלימות או מצבים של חוסר ביטחון. אצל חלקם מערכת האיום נשארת דרוכה גם כשכבר אין סכנה מיידית. קול רם, דלת נטרקת, שינוי לא מתוכנן או ריח מסוים עלולים לעורר תגובה עזה. אחרים דווקא מתנתקים, קופאים או מתקשים להרגיש ולתאר את מה שעובר עליהם. זהו אחד ההסברים האפשריים לקושי בוויסות, אך יש לברר גם קשיים רפואיים, התפתחותיים וסביבתיים.

הדרך להקל אינה רק לומר "אין ממה לפחד". חשוב ליצור רצף של חוויות שבהן הילד מקבל מידע מראש, יכול לבקש עזרה, זוכה להגנה ולומד בהדרגה לזהות ולווסת את תגובותיו.

התנהגות היא רמז – לא אבחנה

התפרצות זעם, שקר, הסתגרות, הסתרת מזון או התנגדות לכללים עשויים לבטא פחד, בושה, בלבול או צורך בשליטה. אולם לא נכון לפרש אוטומטית כל התנהגות כתגובה לטראומה. לפעמים מדובר בקושי של גיל ההתפתחות, ADHD, בעיית שינה, לקות למידה, מצוקה חברתית או שילוב של גורמים.

השאלה המועילה אינה רק "איך מפסיקים את ההתנהגות?" אלא גם "מה קרה לפניה, איזה צורך הילד ניסה לבטא, ומה יעזור לו לבחור אחרת בפעם הבאה?"

דוגמה: ילד שמחביא אוכל

ילדה ששומרת כריכים מתחת למיטה אינה בהכרח "גנבת" או "לא ממושמעת". אם חוותה מחסור בעבר, ייתכן ששמירת מזון מרגיעה אותה. אפשר לומר: "אני רואה שחשוב לך לדעת שיהיה כאן אוכל גם אחר כך. נדאג שיהיה לך מקום קבוע לנשנושים, ונבדוק יחד איך שומרים אוכל בצורה בטוחה". במקביל כדאי לברר אם קיימים הסברים נוספים, בלי להביך את הילדה.

דוגמה: ילד שמתרחק דווקא אחרי יום מוצלח

אחרי בילוי משותף ונעים, ילד עלול להגיב בקרירות או בריב. ייתכן שהקרבה עוררה אצלו געגוע או חשש, אך אין דרך לדעת זאת ללא היכרות. במקום "למה אתה הורס לנו כל רגע טוב?" אפשר להגיד: "היה לנו נעים יחד, ועכשיו נראה שמשהו קשה. אני כאן גם כשאתה כועס". אם פגע במישהו, עדיין חשוב להציב גבול ולתקן את הפגיעה.

איך מציבים גבולות בלי לפגוע בתחושת הביטחון?

ילדים זקוקים גם לחום וגם למסגרת. הורות רגישה לטראומה אינה מתירה פגיעה באחרים ואינה מחייבת להיענות לכל דרישה. היא משתדלת להפריד בין קבלת הילד לבין הגבלת ההתנהגות.

  1. קודם בטיחות והרגעה: אם הילד נסער מאוד, צמצמו גירויים, דברו במשפטים קצרים ושמרו על מרחק שמרגיש בטוח. אל תכפו מגע.
  2. תנו שם לרגש: "נראה שהתאכזבת מאוד" או "אולי נבהלת כששינינו את התוכנית" – כהשערה, לא כידיעה מוחלטת.
  3. הגדירו גבול קצר: "מותר לכעוס. אסור להרביץ. אני אדאג שכולם יהיו בטוחים".
  4. למדו חלופה כשהסערה חולפת: בקשת הפסקה, סימן מוסכם, פנייה למבוגר או מעבר למרחב שקט לפי בחירת הילד.
  5. חזרו לקשר ולתיקון: שיחה קצרה על מה שקרה, מה אפשר לעשות אחרת וכיצד מתקנים פגיעה; בלי להשפיל או להרחיק רגשית.

אין להשתמש באיומים על הוצאה מהבית, בהשפלות, בבידוד ממושך או בכפיית חיבוקים. שיטות כוחניות או טיפול שנועד "לשבור התנגדות" אינן תחליף לטיפול מקצועי בטוח ומבוסס ראיות.

איך ילדים באומנה מבטאים קושי בגילים שונים?

תינוקות ופעוטות

בגיל הרך מצוקה עשויה להתבטא בשינה לא סדירה, בכי, קושי בפרידה, קושי באכילה, רגישות למגע או נסיגה במיומנויות. לא כל סימן מלמד על טראומה. יש להעריך גם בריאות, התפתחות, טמפרמנט ושינויים בסביבה. שגרה צפויה, תגובות מותאמות לאיתותי הילד ומבוגר זמין המווסת יחד איתו הם יסוד חשוב. במידת הצורך מומלץ טיפול הורה–ילד המתמקד בקשר.

ילדי גן ובית ספר

בגילים האלה הילד כבר עשוי לשאול למה אינו חי עם הוריו, אך להבין את המציאות באופן חלקי ואף להאשים את עצמו. חשוב להבהיר בעדינות: "ההחלטה היכן תגור היא החלטה של מבוגרים, ואתה לא אשם בכך". בבית הספר ייתכנו קשיי קשב ולמידה, קושי להשתלב חברתית או רגישות רבה לתחושת כישלון. מומלץ לתאם עם צוות החינוך תמיכה דיסקרטית ולא להפוך את סיפור האומנה לזהות היחידה של הילד.

בני נוער

למתבגרים מתווספים עיסוק בזהות, עצמאות, פרטיות, קשרים רומנטיים ושייכות חברתית. השאלה "לאיזו משפחה אני שייך?" יכולה להיות מורכבת במיוחד. חשוב לאפשר עמדה עצמאית ורגשות מורכבים כלפי שתי המשפחות, בלי לוותר על ליווי בגבולות של בטיחות. הימנעות משיחה או רצון בפרטיות אינם בהכרח התנגדות לטיפול.

שתי משפחות, זהות אחת: נאמנות, געגוע וקשר עם משפחת המוצא

ילד יכול לאהוב את הוריו הביולוגיים ולהיקשר גם להוריו האומנים. כאשר המבוגרים מתייחסים לקשרים האלה כתחרות, הילד עלול לחוש שעליו לבחור צד. אפשר להבהיר: "מותר לך להתגעגע לאמא ואבא, ומותר לך גם להרגיש טוב כאן. אנחנו לא מבקשים ממך לבחור".

מפגשים ושיחות עם משפחת המוצא עשויים לעורר שמחה, תקווה, מתח או אכזבה. התנהגות נסערת סביבם אינה מוכיחה שהקשר טוב או מזיק כשלעצמו. כדאי להכין את הילד באופן מותאם גיל, להסביר מה ידוע ומה עדיין לא ברור, ולאפשר זמן הסתגלות אחרי המפגש. לא מומלץ לחקור אותו מיד או לבקש ממנו לדווח על כל פרט. אם מתעורר חשש לפגיעה או להפרת הנחיות, יש לפנות לגורם האחראי ולא להחליט באופן עצמאי על שינוי בהסדרי הקשר.

חשוב לכבד גם את שפת הילד, מסורות משפחתו, הקהילה והזהות התרבותית או הדתית שלו. תמיכה בזהות אינה מחייבת אידיאליזציה של העבר או הכחשה של פגיעה שהתרחשה.

איך יוצרים תחושת שייכות בבית האומנה?

שייכות נבנית בדרך כלל במעשים קטנים שחוזרים על עצמם: מישהו זוכר איזה אוכל הילד אוהב, דואג להסביר שינוי בתוכניות, שומר לו מקום בארוחה ומתעניין במה שהוא חושב. אין צורך לכפות את הכינויים "אמא" ו"אבא" או למחוק את משפחת המוצא כדי לבנות קשר משמעותי.

  • תנו לילד מקום אישי אמיתי וחפצים שהוא רשאי לשמור ולהחליט לגביהם.
  • בקשו רשות לפני פרסום תמונותיו או שיתוף מידע עליו, בהתאם לגילו ולהוראות הגורמים המוסמכים.
  • הזמינו אותו להשתתף בהחלטות יומיומיות קטנות כדי לחזק תחושת שליטה.
  • קיימו טקסים חוזרים של מפגש ופרידה – למשל ברכת בוקר, ארוחת ערב או סיפור לפני השינה.
  • תנו מקום גם ליחסים עם אחים, בני משפחה מורחבת ודמויות משמעותיות קודמות, לפי תוכנית הטיפול.

במיוחד בתחילת האומנה, כדאי להיזהר מהעמסת פעילויות ומפגשים מתוך רצון "לפצות" את הילד. לעיתים מה שהוא צריך יותר מכול הוא ימים רגילים וצפויים.

גם ההורים האומנים זקוקים לליווי

הורות אומנה כרוכה לעיתים בחוסר ודאות מתמשך, בריבוי אנשי מקצוע, בקשיים סביב מפגשים עם משפחת המוצא ובתגובות רגשיות שאינן פשוטות. הורים יכולים להרגיש אהבה עמוקה ובו בזמן כעס, עייפות או חוסר אונים. גם ילדים אחרים בבית עשויים להזדקק למקום להביע קנאה, פחד או תחושת הזנחה.

הדרכת הורים אינה מיועדת רק למצבי משבר: היא יכולה לעזור להבין מה מפעיל את הילד, לתכנן תגובה עקבית, לזהות את גבולות הכוחות של המשפחה ולשתף פעולה עם הגוף המלווה. תמיכה בהורים, עזרה מעשית וזמן מנוחה הם חלק מבניית בית יציב, לא מותרות.

ליווי רגשי לילדים באומנה ולהורים אומנים

במרכז רימון פועל מרכז לליווי וטיפול במשפחות אומנה, שבו אפשר לברר התאמה של טיפול רגשי, הדרכת הורים או ייעוץ מקצועי בנושאי טראומה, קשיי קשר והסתגלות. ההתאמה נעשית לפי צורכי הילד ובשיתוף הגורמים המלווים כנדרש. אפשר גם לקרוא על הדרכת הורים או להשאיר פרטים.

מתי חשוב לפנות להערכה או לטיפול רגשי?

אין צורך לחכות למשבר. כדאי לבקש הערכה מקצועית כאשר מופיעים קשיי שינה מתמשכים, התקפי חרדה, הסתגרות ניכרת, ירידה משמעותית בתפקוד, התפרצויות קשות, פגיעה עצמית, התנהגות מינית שאינה מותאמת לגיל, חשש לפגיעה באחרים או מצוקה סביב מעברים ומפגשים משפחתיים. גם כשהילד מתפקד היטב כלפי חוץ, מותר להתייעץ אם יש חשש לקושי פנימי.

הערכה טובה אינה מניחה שכל קושי הוא "טראומה". היא בודקת את ההיסטוריה ההתפתחותית, קשרים קרובים, שינה, בריאות, יכולות למידה, תפקוד במסגרות, מצבי דחק והפרעות אפשריות כגון חרדה, דיכאון, ADHD או PTSD. קשיי התקשרות נפוצים יותר מהאבחנות הנפרדות של הפרעת התקשרות תגובתית (RAD) והפרעת מעורבות חברתית בלתי מובחנת (DSED); אבחנות אלה מחייבות קריטריונים מוגדרים ואבחון מומחה.

אילו טיפולים עשויים להתאים?

  • טיפול דיאדי והדרכה מבוססת התקשרות: עבודה עם הילד והמבוגר המשמעותי על תגובות למצוקה, הבנה הדדית וחוויות של ביטחון בקשר; במיוחד בגיל הרך.
  • טיפול קוגניטיבי־התנהגותי ממוקד טראומה (TF-CBT): כאשר יש תסמינים פוסט־טראומטיים משמעותיים, עשוי לסייע בעיבוד הזיכרונות, בהתמודדות עם הימנעות, אשמה ופחד, ובהקניית כלים לילד ולהורה.
  • EMDR: אפשרות טיפולית במקרים המתאימים, לאחר הערכה ובידי מטפל שהוכשר לעבודה עם ילדים וטראומה. אין להניח שהוא נחוץ לכל ילד שחווה פרידה.
  • טיפול במשחק, באמנות או בהבעה: עשוי לאפשר ביטוי רגשי וקשר טיפולי, בייחוד כשהשפה המילולית מוגבלת; יש לבחור שיטה לפי הבעיה והראיות ליעילותה, ולא לראות בעצם השימוש ביצירה טיפול מוכח ל־PTSD.
  • התערבות משפחתית ומערכתית: תיאום בין המשפחה, המסגרת החינוכית, שירותי הרווחה והמטפל, תוך שמירה על פרטיות הילד ועל סמכויות קבלת ההחלטות.

לבירור אפשרויות טיפול נוספות קראו על בחירת טיפול רגשי לילדים, על סוגי טיפול רגשי לילדים ועל טיפול EMDR בטראומה.

לפני תחילת טיפול יש לברר עם הגוף המלווה מי מוסמך לתת הסכמה, איזה מידע נדרש להעביר, ומהן האפשרויות למימון או הפניה. ההסדרים אינם זהים בכל מצב.

מה חשוב לדעת לקראת מעבר, שינוי סידור או סיום אומנה?

שינוי מסגרת, חזרה למשפחת המוצא, אפוטרופסות או אימוץ הם תהליכים נפרדים בעלי משמעות משפטית ורגשית. מעבר אינו אמור להיות מוצג לילד כהפתעה משמחת בלבד: גם שינוי רצוי יכול לעורר אובדן ופחד. רצוי להכין תוכנית מעבר מותאמת גיל, לשתף את הילד בהתאם ליכולתו, להגן על קשרים משמעותיים במידה שהדבר אפשרי ומותר, ולתאם בין אנשי המקצוע והמשפחות. אין להבטיח "תהיה כאן לתמיד" כאשר הדבר אינו ודאי. אפשר להבטיח: "אנחנו נאמר לך את מה שאנחנו יודעים ולא נשאיר אותך לבד עם השאלות".

שאלות נפוצות של הורים אומנים

למה הילד מתנהג יפה בבית הספר ומתפרץ בבית?

מסגרות שונות דורשות מאמץ ויסות שונה. ייתכן שהילד מחזיק את עצמו לאורך יום הלימודים ופורק מתח בבית, אך יש לבדוק גם את יחסי הכוחות, העומס החושי וההתנהלות בשתי הסביבות. הפער אינו מוכיח שטוב או רע לו דווקא באחת מהן.

כמה זמן נמשכת הסתגלות למשפחת אומנה?

אין זמן קבוע. ההסתגלות מושפעת מגיל, מאירועים קודמים, מאיכות התמיכה, מיציבות הסידור ומקשרים משמעותיים. גם לאחר תקופה רגועה יכולים להגיע גלים חדשים של געגוע או שאלות זהות.

מה עושים אם הילד מסרב לחיבוקים או לקרוא לנו אמא ואבא?

מכבדים את הקצב ואת הגבולות שלו. אפשר להציע קרבה בדרכים אחרות: משחק משותף, עזרה, שיחה קצרה או נוכחות שקטה. אמון אינו מחייב מגע גופני או כינוי משפחתי מסוים.

האם כל ילד באומנה סובל מהפרעת התקשרות?

לא. מצבי סיכון, פרידות וקשיי קשר אינם שקולים לאבחנה. כאשר עולה חשד לקושי משמעותי, נדרשת הערכה מקצועית רחבה ולא תיוג על סמך התנהגות אחת.

איך מדברים על ההורים הביולוגיים אם הייתה פגיעה?

בשפה עניינית ואמיתית המותאמת לגיל: לא מטשטשים עובדות חשובות, אך גם לא משמיצים. אפשר להכיר בגעגוע של הילד ובה בעת לומר בבירור שתפקיד המבוגרים הוא לדאוג לביטחונו ושפגיעה אינה באשמתו.

האם אפשר להתחיל טיפול בלי אישור הגוף המלווה?

סמכויות הסכמה ותיאום תלויות בסוג הטיפול, במעמד המשפטי ובהחלטות הרלוונטיות. מומלץ לברר מראש מול הגוף המלווה והגורמים המוסמכים; אין להסתמך על כלל גורף.

האם הדרכת הורים יכולה לעזור גם כשהילד אינו רוצה טיפול?

כן. הדרכה יכולה לשפר את האופן שבו המבוגרים מבינים ומגיבים למצוקה, לתמוך ביציבות ולהפחית מעגלי הסלמה. כשיש סימני סיכון, אין להסתפק בהדרכה בלבד.

סיכום: הילד אינו צריך להוכיח שהוא ראוי להישאר בקשר

ילדים באומנה זקוקים למה שכל ילד זקוק לו – הגנה, שייכות, כבוד ואפשרות להתפתח – ולעיתים גם לרגישות מיוחדת סביב אובדן, פרידות ואמון. אין דרך אחת להיות הורה אומן טוב. לעיתים ההתקדמות נראית קטנה: הילד מבקש עזרה בפעם הראשונה, מצליח לומר שהוא מתגעגע, או יודע שמותר לו לכעוס בלי שהקשר יסתיים. התפקיד אינו למחוק את העבר אלא לאפשר לו לחיות בהווה שיש בו יותר ביטחון, בחירה ותקווה.

ליווי רגשי לילדים באומנה ולהורים אומנים

במרכז רימון פועל מרכז לליווי וטיפול במשפחות אומנה, שבו אפשר לברר התאמה של טיפול רגשי, הדרכת הורים או ייעוץ מקצועי בנושאי טראומה, קשיי קשר והסתגלות. ההתאמה נעשית לפי צורכי הילד ובשיתוף הגורמים המלווים כנדרש. אפשר גם לקרוא על הדרכת הורים או להשאיר פרטים.

אם עולה חשש לפגיעה מיידית בילד, יש לפנות לגורמי חירום והגנה מתאימים. במצב חירום רפואי חייגו 101; במקרה סכנה מיידית הדורשת התערבות משטרתית חייגו 100. מוקד הרווחה 118 יכול לסייע בהכוונה למצבי מצוקה וסיכון.

מקורות מקצועיים להעמקה

  • American Psychiatric Association. DSM-5 (2013), הפרק על הפרעות הקשורות בטראומה ובדחק, לרבות RAD ו־DSED.
  • Levy, T. M. (Ed.). Handbook of Attachment Interventions (2000), בפרט הפרק על תכנון קביעות והתקשרות באומנה ובאימוץ. זהו מקור ותיק, שחלק מהגישות המתוארות בו אינן תואמות בהכרח להמלצות המקובלות כיום.
  • Sadock, B. J., Sadock, V. A., & Ruiz, P. Kaplan & Sadock’s Synopsis of Psychiatry (11th ed., 2015), דיון בהפרעות התקשרות ובהתערבויות עם מטפלים עיקריים.
  • Friedberg, R. D., & McClure, J. M. Clinical Practice of Cognitive Therapy with Children and Adolescents (2002).
  • NICE Guideline NG26 – Children’s attachment; NICE NG116 – Post-traumatic stress disorder; NICE NG205 – Looked-after children and young people.
  • משרד הרווחה והביטחון החברתי – שירות ילדים ומשפחות אומנה; אתר כל זכות – פורטל אומנה.

המאמר נכתב כחומר הסברה מקצועי ואינו מחליף הערכה פרטנית, הנחיות הגוף המלווה או ייעוץ משפטי.


נבדק ואושר קלינית על ידי , עובד סוציאלי קליני (MSW), פסיכותרפיסט ומדריך בפסיכותרפיה, מייסד ומנהל מרכז רימון, מדריך ומטפל מוסמך ב-CBT ו-EMDR, בעל ניסיון קליני של מעל 20 שנה.

מטפלים מומלצים בנושא