5 שלבי האבל: מה הם, האם חייבים לעבור את כולם ומה חסר במודל?
חמשת שלבי האבל של אליזבת קובלר־רוס (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה) הם מודל מוכר לתיאור תגובות לאובדן, אך אינם מפת דרכים שכל מתאבל חייב לעבור. לפעמים האבל נראה כמו עצב עמוק. לפעמים הוא מופיע דווקא ככעס, כחוסר תחושה, כגעגוע שאינו מרפה או כרגע מפתיע של שמחה שמיד אחריו מתעוררת אשמה. יש ימים שבהם נדמה שהחיים חוזרים למסלולם, ואז ריח מוכר, שיר או זיכרון קטן מחזירים בבת אחת את תחושת החסר.
מי שמנסה להבין את החוויה הזאת נתקל לעיתים קרובות במושג חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. המודל המפורסם של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס מציע שפה לתיאור רגשות שעשויים להתעורר מול אובדן. אולם במהלך השנים הפך המודל, בטעות, למעין מפת דרכים מחייבת.
האם באמת צריך לעבור את כל חמשת השלבים? האם מי שאינו כועס או אינו מגיע לתחושת קבלה מתקשה להתאבל? ומה אפשר ללמוד מהגישות הפסיכולוגיות שהתפתחו מאז?
התשובה החשובה ביותר היא שאין דרך אחת נכונה להתאבל. חמשת השלבים יכולים לעזור לנו לזהות רגשות, אך הם אינם מתארים סדר התפתחות קבוע, אינם כלי אבחוני ואינם מדד להחלמה.
מהם 5 שלבי האבל לפי קובלר־רוס? הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה
בשנת 1969 פרסמה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס את ספרה On Death and Dying, שהתבסס על עבודתה עם אנשים שהתמודדו עם מחלה סופנית ועם האפשרות של מותם הקרב.
מתוך שיחות עם מטופלים היא תיארה חמש תגובות נפשיות מרכזיות: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בהמשך הורחב השימוש במודל גם לאנשים המתאבלים על מות אדם קרוב ולחוויות אובדן אחרות.
חשוב להבחין בין שתי החוויות: התמודדות של אדם עם מותו המתקרב אינה זהה בהכרח להתמודדות של אדם עם מותו של מישהו אהוב. למרות נקודות הדמיון, מדובר במצבים בעלי משמעות פסיכולוגית שונה.
1. הכחשה – כשהמציאות קשה מדי לעיכול
"זה לא יכול להיות אמיתי". "עוד רגע אתעורר ואגלה שזו טעות". "אני יודע מה קרה, אבל עדיין מצפה לראות אותו נכנס בדלת".
הכחשה אינה בהכרח סירוב מודע להכיר בעובדות. לעיתים האדם יודע היטב מה התרחש, אך הידיעה השכלית והחוויה הרגשית עדיין אינן מתיישבות זו עם זו.
מנקודת מבט פסיכודינמית, אפשר להבין חלק מתגובות ההכחשה כמנגנוני הגנה שמאפשרים לנפש לווסת את המפגש עם מציאות מכאיבה. לעיתים הן יוצרות מרווח זמני שבו ניתן להמשיך לתפקד, לארגן עניינים מעשיים ולהתמודד בהדרגה עם משמעות האובדן.
אולם לא כל תחושת הלם או חוסר ממשות היא הכחשה במובן הקליני. לפעמים מדובר בתגובה טבעית לאירוע חריג, ללא צורך לייחס לה מנגנון הגנה מסוים.
2. כעס – כשהכאב מחפש כתובת
כעס באבל עשוי להיות מופנה כלפי רופאים, בני משפחה, האדם שנפטר, אלוהים, העולם או האדם המתאבל עצמו.
מאחורי הכעס עשויות להסתתר חוויות שונות: חוסר אונים, תחושת אי־צדק, פחד, נטישה או כאב שאי אפשר עדיין לבטא במילים.
למשל, אדם עשוי לכעוס על חברים שחזרו לשגרת חייהם. לכאורה הוא כועס על חוסר הרגישות שלהם, אך מתחת לכעס עשויה להימצא תחושה עמוקה יותר: העולם ממשיך לנוע בזמן שעולמו שלו השתנה לחלוטין.
הכעס אינו בהכרח בעיה שצריך לסלק. לעיתים הוא מאפשר לתת ביטוי למחאה על מציאות שלא הייתה אמורה להתרחש. עם זאת, לא כל אדם אבל חווה כעס, והיעדרו אינו מעיד על הדחקה או על אבל לא תקין.
3. מיקוח – הניסיון להשיב תחושת שליטה
שלב המיקוח מתואר באמצעות מחשבות כמו "אם רק הייתי מתקשר מוקדם יותר", "אילו הייתי שם לב לסימנים" או "הלוואי שיכולתי לחזור לאותו יום ולשנות משהו".
במצבים של מחלה קשה, המיקוח עשוי לכלול משאלות או הבטחות שמטרתן לדחות את האובדן. לאחר מוות, הוא עשוי להופיע בעיקר כמחשבות חוזרות על אפשרויות שלא התממשו.
מבחינה קוגניטיבית, אפשר לראות בחלק מהמחשבות האלה ניסיון להשיב תחושת שליטה לאירוע שנתפס כבלתי נשלט. המחשבה "יכולתי למנוע את זה" כואבת מאוד, אך לפעמים היא נסבלת יותר מן ההכרה שלא הייתה לאדם שליטה מלאה על מה שהתרחש.
חשוב להבחין בין חשיבה טבעית על מה שהיה יכול לקרות לבין אשמה מתמשכת, נוקשה ולא מציאותית. כאשר מחשבות האשמה משתלטות על החיים, כדאי לבחון אותן בזהירות, מתוך חמלה ולא באמצעות ויכוח או ביטול של החוויה.
4. דיכאון – המפגש עם עומק החסר
במודל של קובלר־רוס, המונח דיכאון מתאר את העצב העמוק שמתעורר לנוכח המציאות והאובדן הצפוי או הממשי.
אבל עשוי לכלול בכי, עייפות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון, התרחקות חברתית ותחושה שהעולם איבד מצבעיו. לפעמים מתלווה לכך חוסר עניין זמני בפעילויות שבעבר עוררו הנאה.
אולם עצב עמוק בעקבות אובדן אינו זהה בהכרח לדיכאון קליני. אבל ודיכאון יכולים לחלוק תסמינים, אך הם אינם אותו מצב. באבל, הכאב קשור לעיתים קרובות לגעגוע ולאובדן, ועשוי להשתנות בעוצמתו לאורך היום. בדיכאון מז'ורי עשויים להופיע מצב רוח ירוד או אובדן עניין נרחבים ומתמשכים, לצד מאפיינים נוספים. להרחבה אפשר לקרוא את המדריך של מרכז רימון להבנת דיכאון.
ההבחנה אינה תמיד פשוטה, ושני המצבים יכולים להתקיים יחד. לכן אין להסיק מן המונח "שלב הדיכאון" שכל אדם אבל צריך לחוות דיכאון, או שכל דיכאון המופיע לאחר אובדן הוא תגובה שאין צורך לטפל בה.
5. קבלה – להכיר במציאות החדשה ולמצוא בתוכה מקום לחיים
קבלה, בשלב החמישי של המודל, היא הכרה בכך שהאובדן אמיתי ובלתי הפיך, ויכולת לחיות בתוך המציאות שנוצרה בעקבותיו. זו הכרה שמתרחשת גם ברגש ולא רק בשכל: "הוא באמת איננו, והחיים שלי ממשיכים אחרת".
בחיי היומיום קבלה יכולה להתבטא כך:
- אפשר לדבר על האובדן ועל האדם שנפטר בלי להימנע מהנושא ובלי שהכאב יציף.
- חוזרים בהדרגה לעבודה, לקשרים ולפעילויות, והגעגוע ממשיך להתלוות.
- מארגנים מחדש את התפקידים בבית ובמשפחה, ושואלים מי אני עכשיו ומה אפשר לבנות.
- לזיכרון יש מקום: האדם שאיבדנו ממשיך להיות נוכח בערכים, בסיפורים ובדרכי ההתנהגות שלנו.
- אפשר לחוש רגעים של שקט או של הנאה בלי לראות בהם בגידה.
ומה קבלה אינה: היא אינה הסכמה עם מה שקרה, שכחה או סוף הגעגוע, והיא אינה מחייבת שלווה מלאה. אדם יכול לקבל את המציאות ועדיין לכעוס, להתגעגע ולבכות. קבלה גם אינה יעד שכל אדם מוכרח להגיע אליו, והיא מופיעה לעיתים בגלים: רגע של השלמה, ואחריו חזרה של כאב עז. יש אנשים שממשיכים להרגיש מחאה על האובדן לאורך שנים, ובמקביל יוצרים קשרים, עובדים, אוהבים וחיים חיים בעלי משמעות.
האם חייבים לעבור את כל חמשת שלבי האבל לפי הסדר?
לא. זו אחת ההבהרות החשובות ביותר לגבי המודל.
אנשים אינם עוברים בהכרח מהכחשה לכעס, משם למיקוח, אחר כך לדיכאון ולבסוף לקבלה. רגשות יכולים להופיע יחד, לחזור לאחר תקופה ארוכה או לא להופיע כלל.
אדם יכול לחוש קבלה מסוימת כבר בתחילת האבל, ובהמשך לחוות כעס עז. אדם אחר עשוי לחוות בעיקר געגוע ועצב, בלי לזהות בעצמו הכחשה או מיקוח.
גם מחקרים על אבל אינם מבססים מסלול אוניברסלי של חמישה שלבים. מחקר האבל של אוניברסיטת ייל, שפורסם בשנת 2007, מצא דפוסים ממוצעים של תגובות רגשיות לאורך זמן, אך לא הוכיח שכל אדם עובר את חמשת השלבים ברצף. בין היתר נמצא שהגעגוע היה תגובה שלילית בולטת במיוחד.
למעשה, כאשר אדם מאמין שעליו לעבור שלבים מסוימים, הוא עלול להתחיל לבחון את עצמו לפי מודל שאינו מתאים לחוויה שלו. כך נוצרת מצוקה נוספת: מעבר לכאב על האובדן עולה גם החשש שהוא אינו מתאבל כפי שצריך.
מה חסר במודל חמשת שלבי האבל ובתיאוריית האבל של קובלר־רוס?
למודל של קובלר־רוס יש ערך היסטורי ורגשי משמעותי. הוא סייע לפתוח שיח על מוות, על רגשות קשים ועל הצורך להקשיב לאנשים המתמודדים עם סוף החיים. עם זאת, הוא מוגבל ככלי להבנת המורכבות של תהליך אבל.
האבל הוא יותר מרצף של רגשות
אבל אינו מתרחש רק בתוך האדם. הוא משנה מערכות יחסים, תפקידים משפחתיים, הרגלים, תחושת זהות ולעיתים גם את תפיסת העולם.
אדם שאיבד קשר משמעותי מתמודד עם געגוע, ולעיתים גם לומד מחדש מי הוא בתוך המציאות שהשתנתה: כיצד נראים ימיו, מה מעניק לו ביטחון, למי הוא פונה ברגעי קושי ומה משמעות העתיד עבורו.
אין במודל מקום מספיק לגעגוע ולקשר המתמשך
אחת החוויות המרכזיות באבל היא הכמיהה לנוכחותו של האדם שאיננו. הגעגוע לא תמיד נשאר שלב זמני. הוא עשוי להפוך לחלק מתמשך ומשתנה של החיים.
האבל גם אינו מחייב ניתוק רגשי מהאדם שנפטר. לעיתים הקשר ממשיך להתקיים דרך זיכרונות, ערכים, הרגלים, שיחות פנימיות ותחושה שהאדם האהוב מוסיף להיות חלק מהזהות שלנו.
המודל אינו מסביר מדוע אנשים מתאבלים בצורה שונה
האופן שבו אדם חווה אבל מושפע בין היתר מאופי הקשר שאבד, נסיבות האובדן, חוויות חיים קודמות, משאבים נפשיים, תמיכה חברתית, תרבות ואמונות אישיות.
שני אנשים שחוו אובדן דומה מבחוץ עשויים לחוות עולמות רגשיים שונים מאוד. ההבדלים האלה אינם בהכרח סימן לכך שאחד מהם מתמודד טוב יותר מהאחר. על אבל בתוך המשפחה, ועל ההבדלים בין בני המשפחה, אפשר לקרוא בעמוד התמודדות משפחתית עם אבל ואובדן.
כשהאבל מרגיש כבד מכדי לשאת אותו לבד
לא צריך להמתין עד שהאבל יהפוך למשבר כדי לפנות לעזרה. לפעמים שיחה עם איש מקצוע מאפשרת להבין את מה שמתרחש, לתת מקום לרגשות סותרים ולמצוא דרך אישית לחיות עם השינוי.
במרכז רימון ניתן לקבל סיוע בהתאמת מטפל או מטפלת לצרכים האישיים ולנסיבות החיים.
מודל התהליך הכפול: למה לפעמים אנחנו מתגעגעים ולפעמים חוזרים לחיים?
אחת החלופות החשובות למודל השלבים היא מודל התהליך הכפול של האבל (Dual Process Model), שפיתחו החוקרים מרגרט סטרובה והנק שוט.
לפי המודל, אנשים נעים בין שני סוגים של התמודדות:
התמקדות באובדן
רגעים שבהם תשומת הלב מופנית לכאב, לגעגוע, לזיכרונות ולמשמעות של מה שאבד. האדם עשוי לבכות, להיזכר, להתבונן בתמונות או להרגיש את החסר באופן חד.
התמקדות בשיקום החיים
רגעים שבהם האדם עוסק בהסתגלות למציאות החדשה: עבודה, קשרים, משימות יומיומיות, למידת תפקידים חדשים ויצירת חוויות שאינן קשורות ישירות לאובדן.
המרכיב המרכזי במודל הוא התנועה בין שני המצבים. אדם עשוי לבכות בבוקר, לצחוק עם חבר בצהריים ולחוות געגוע עמוק בערב. אין בכך סתירה.
לעיתים התנועה הזאת מאפשרת לנפש גם לפגוש את הכאב וגם לנוח ממנו. אין הכרח להיות שקועים באבל בכל רגע כדי שהקשר שאבד יישאר משמעותי.
המודל מסביר מדוע חזרה לפעילות אינה בהכרח בריחה מהאבל, ומדוע חזרה של עצב לאחר תקופה טובה אינה בהכרח נסיגה.
האם צריך להיפרד מהאדם שאיבדנו כדי להמשיך להתפתח?
גישות פסיכולוגיות מוקדמות נטו לעיתים להדגיש את הצורך בהתרת הקשר הרגשי עם האדם שאבד. גישות מאוחרות יותר מציעות תמונה מורכבת.
גישת הקשרים המתמשכים (Continuing Bonds), המזוהה עם עבודתם של קלאס, סילברמן וניקמן, מדגישה שהקשר עם האדם שנפטר יכול להשתנות במקום להיעלם.
למשל, אדם עשוי להמשיך להתייעץ בדמיונו עם דמות אהובה, לפעול בהשראת ערכיה או לחוש קרבה אליה ברגעים משמעותיים. אין פירוש הדבר שהוא מכחיש את המוות.
מנקודת מבט של תיאוריית ההתקשרות, אובדן של דמות משמעותית עשוי לערער את תחושת הביטחון והיציבות. חלק מההסתגלות כרוך בארגון מחדש של הקשר הפנימי עם אותה דמות ושל מקומה בחיים.
עם זאת, לא כל קשר מתמשך מועיל באותה מידה. כאשר העיסוק בקשר הופך נוקשה, מלווה באשמה קשה או מונע כמעט לחלוטין מעורבות בחיים, כדאי לבחון מה מתרחש ומה עשוי לעזור.
תהליך אבל הוא גם תהליך של שינוי משמעות וזהות
אחד ההיבטים הפחות מדוברים של אבל הוא השינוי בסיפור שאדם מספר לעצמו על חייו.
אנחנו בונים את חיינו סביב הנחות יסוד: מי האנשים שתמיד יהיו שם, מה צפוי לקרות בעתיד, עד כמה העולם בטוח ומה נותן לחיים שלנו משמעות.
אובדן משמעותי עלול לערער חלק מההנחות האלה. לפעמים הקושי כולל, מעבר לגעגוע לאדם מסוים, את התחושה שהעולם כבר אינו אותו עולם.
הפסיכולוג רוברט נימאייר הדגיש את תהליכי בניית המשמעות באבל. לפי גישה זו, ההתמודדות עשויה לכלול ניסיון להבין כיצד האובדן משתלב בסיפור החיים, אילו אמונות השתנו ואיך אפשר ליצור המשכיות גם כשהמציאות אינה חוזרת להיות כפי שהייתה.
אין חובה למצוא משמעות חיובית באובדן. לא כל טרגדיה מובילה לצמיחה, ולא צריך להצדיק כאב באמצעות מסר מעודד. לעיתים עצם האפשרות לתת לחוויה מקום בתוך סיפור החיים היא משמעותית דיה.
מתי אבל טבעי הופך לקושי שמצריך התייחסות מקצועית?
אבל עשוי להיות כואב מאוד גם כאשר הוא מתפתח באופן טבעי. עוצמת הכאב לבדה אינה מספיקה כדי לקבוע שמדובר בהפרעה נפשית.
עם זאת, קיימים מצבים שבהם האבל נעשה מתמשך, נוקשה ופוגע באופן משמעותי בתפקוד ובאיכות החיים.
במדריך לאבחון ולסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, במהדורתו המעודכנת (DSM-5-TR), נכללת אבחנה של הפרעת אבל ממושך (Prolonged Grief Disorder). היא מתייחסת, בין היתר, לגעגוע עז או לעיסוק מתמשך באדם שנפטר, לצד מצוקה ופגיעה משמעותית בתפקוד ותסמינים נוספים.
אצל מבוגרים, האבחנה מחייבת שחלפו לפחות 12 חודשים מאז המוות; אצל ילדים ומתבגרים, לפחות שישה חודשים. נדרשת גם התייחסות לנורמות התרבותיות, הדתיות והחברתיות של האדם.
המשמעות אינה שאבל אמור להסתיים לאחר שנה. אנשים יכולים להמשיך להתגעגע ולהרגיש כאב גם שנים רבות לאחר אובדן, בלי שהדבר ייחשב להפרעה.
כדאי לשקול פנייה להערכה מקצועית כאשר המצוקה נותרת קשה מאוד, כאשר קיימת פגיעה משמעותית ומתמשכת בתפקוד, כאשר האדם חש לכוד באשמה או בחוסר תקווה, או כאשר מתפתחים תסמינים של דיכאון, טראומה או חרדה.
מחשבות אובדניות, כוונה לפגיעה עצמית או חשש לסכנה מיידית מחייבים פנייה דחופה לעזרה מקצועית או לשירותי חירום, ללא קשר למשך הזמן שחלף מאז האובדן. להיכרות כללית עם דרכי התמודדות אפשר לקרוא גם את התמודדות עם אבל ואובדן.
על ההבדל בין אבל טבעי לקושי שדורש ליווי אפשר לקרוא גם במאמר אבל ואובדן: מתי כדאי לפנות לתמיכה מקצועית.
איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בתהליך אבל?
טיפול באבל יכול לסייע לאדם להבין את החוויה הייחודית שלו, לעבד רגשות קשים ולהרחיב בהדרגה את האפשרות לחיות לצד האובדן, בלי למחוק את הזיכרון, לבטל את הגעגוע או להגיע בכוח ל"קבלה".
טיפול פסיכודינמי
עשוי להתמקד במשמעות הקשר שאבד, ברגשות מורכבים כלפי האדם שנפטר, בחוויות התקשרות מוקדמות ובאופן שבו האובדן משפיע על תחושת הזהות ועל קשרים בהווה. על הגישה אפשר לקרוא במדריך המקיף לפסיכותרפיה.
טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT)
יכול לסייע בזיהוי מחשבות אשמה נוקשות, הימנעות מתמשכת, דפוסי חשיבה מכאיבים וקשיים בחזרה לפעילויות משמעותיות. התאמת ההתערבות תלויה במצבו של האדם ובמטרות הטיפול.
טיפול ממוקד באבל ממושך
כאשר מתקיימים מאפיינים של הפרעת אבל ממושך, ניתן לשקול התערבויות ייעודיות המבוססות על עיבוד האובדן, התמודדות עם הימנעות וחיזוק האפשרות למעורבות מחודשת בחיים.
במקרים שבהם האובדן כרוך גם בחוויה טראומטית, עשויה להידרש התייחסות טיפולית מותאמת לתסמיני הטראומה. אין גישה אחת שמתאימה לכל אדם, ולעיתים שילוב בין דרכי עבודה שונות הוא המתאים ביותר. על טיפול בטראומה אפשר לקרוא בעמוד טיפול בפוסט טראומה.
מי שמעדיף ללוות את האבל יחד עם אנשים שחוו אובדן דומה יכול לקרוא על טיפול קבוצתי וקבוצות תמיכה.
שאלות נפוצות על חמשת שלבי האבל
כמה זמן נמשכים חמשת שלבי האבל?
אין משך זמן קבוע לכל שלב, משום שהשלבים אינם מתרחשים בהכרח ברצף או אצל כל אדם. תהליך אבל עשוי להשתנות לאורך חודשים ושנים, בהתאם לנסיבות ולמאפיינים האישיים.
האם אפשר לדלג על אחד משלבי האבל?
כן. אדם אינו חייב לחוות הכחשה, כעס, מיקוח או כל תגובה אחרת. המודל מתאר חוויות אפשריות, ולא שלבים מחייבים.
האם קבלה פירושה שהתגברתי על האובדן?
לא בהכרח. קבלה יכולה לבטא הכרה במציאות ובהשתנות החיים, גם כאשר הגעגוע והעצב ממשיכים להתקיים.
האם זה נורמלי לצחוק וליהנות בזמן אבל?
כן. היכולת לחוות רגעי הנאה, קרבה או הקלה אינה מבטלת את האהבה לאדם שאבד. תנועה בין כאב לבין מעורבות בחיים היא חלק מוכר מתהליכי אבל.
האם כל אדם שמתאבל זקוק לטיפול פסיכולוגי?
לא. אבל אינו מחלה, ואנשים רבים נעזרים במשפחה, בחברים, בקהילה ובמשאבים האישיים שלהם. טיפול עשוי להיות מועיל כאשר האדם מעוניין במרחב מקצועי לעיבוד החוויה או כאשר המצוקה פוגעת משמעותית בחייו.
אבל אינו מבחן שצריך לעבור בהצלחה
חמשת שלבי האבל העניקו שפה פשוטה לחוויות נפשיות מורכבות. זהו מקור כוחו של המודל, אך גם מקור המגבלה שלו.
האבל אינו מתקדם בהכרח בקו ישר. הוא יכול לכלול עצב לצד הקלה, אהבה לצד כעס, געגוע לצד רצון לחזור לחיים. הוא מושפע מהקשר שאבד, מההיסטוריה האישית ומהמשמעות שהאדם מעניק לחוויה.
אולי כדאי לשאול "מה אני מרגיש עכשיו, מה השתנה בחיי ומה יכול לעזור לי לשאת את החוויה הזאת?", במקום "באיזה שלב אני נמצא?".
לפעמים ההתקדמות מתבטאת בכך שהחיים נעשים בהדרגה רחבים מספיק כדי להכיל גם את הכאב וגם חוויות נוספות, גם אם כואב לא פחות. לכן חמשת שלבי האבל הם נקודת התחלה להבנה ולא מבחן שצריך לעבור.
אפשר למצוא דרך אישית להתמודד עם האבל
אם האובדן ממשיך להכביד, מעורר תחושות קשות או מקשה על ההתנהלות היומיומית, אינכם צריכים להחליט לבד אם מה שאתם מרגישים "נורמלי מספיק".
בתהליך אבל, גם כשהוא אינו דומה לחמשת שלבי האבל, מרכז רימון מסייע בהתאמת מטפלים ומטפלות בהתאם לצרכים האישיים, לאופי הקושי ולהעדפות הטיפוליות.
מקורות מקצועיים להרחבה
- Kübler-Ross, E. (1969). On Death and Dying.
- Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The Dual Process Model of Coping with Bereavement: Rationale and Description. Death Studies.
- Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. L. (1996). Continuing Bonds: New Understandings of Grief.
- Neimeyer, R. A. (2001). Meaning Reconstruction & the Experience of Loss.
- Maciejewski, P. K., et al. (2007). An Empirical Examination of the Stage Theory of Grief. JAMA.
- האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי (APA) (2022). DSM-5-TR.
נבדק ואושר קלינית על ידי אלעד דהן, עובד סוציאלי קליני (MSW), פסיכותרפיסט ומדריך בפסיכותרפיה, מייסד ומנהל מרכז רימון, מדריך ומטפל מוסמך ב-CBT ו-EMDR, בעל ניסיון קליני של מעל 20 שנה.
